1לאנסובי להשיא את הצרה מקמי דידה לפניה, אם באה אשה ומעידה שמת בעלה ויש לה צרה, האם אפשר לסמוך על עדות זו ולהשיא את הצרה לפני שהיא עצמה נישאת. וצדדי השאלה: אי אמרת אם אומר אתה שצרה מעידה לחברתה, אם כן אף על גב אף על פי שלא אינסיב נישאה בעצמה — מנסבינן לה לצרה משיאים אנו את צרתה, שכיון שמאמינים לה לגבי עצמה — מאמינים גם לענין צרתה. אבל אי אמרת אם אומר אתה שהטעם הוא משום שהיא לא מקלקלא נפשה מקלקלת לעצמה, הרי אם אינסיב נישאה היא — מנסבינן לה משיאים אותה את הצרה, אי אם לא אינסיב נישאה — לא מנסבינן לה אין משיאים אותה, שמא התכוונה רק לשקר ולקלקל לצרתה.2ואם כן, מאי מה הדין? ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו שר' אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין — הותרו לכל אדם. ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שהטעם הוא שהיא לא מקלקלא נפשה מקלקלת לעצמה — היינו זהו הטעם דכי אינסיב שכאשר היא נישאת, מנסבינן לה משיאים אותה את הצרה,3אלא אי אמרת אם אומר אתה שהטעם הוא משום שצרה מעידה לחברתה — אף על גב אף על פי שלא אינסיב נישאה נמי גם כן היו צריכים להתיר את הגיסה, ומדוע מוזכר כאן שהתייבמו! אלא שמע מינה למד מכאן כי טעמא הטעם של ר' אלעזר משום דאינסיב שכבר נישאה הוא והיא לא מקלקלא נפשה מקלקלת לעצמה.4ודוחים: אפשר לומר כי ר' אלעזר לדבריהם לפי שיטתם של חכמים קאמר להו אמר להם, וכך יש להבין: לדידי לשיטתי, לדעתי, צרה מעידה לחברתה, ואף על גב ואף על פי שלא אינסיב נישאה — מנסבינן לה משיאים אותה את הצרה, אלא אף אתם לדידכו אודו לשיטתכם הודו לי מיהת לפחות דהיכא דאינסיב, מנסבינן לה שבמקום שנישאה, משיאים אותה את הצרה משום שהיא לא מקלקלא נפשה מקלקלת לעצמה. ורבנן וחכמים שאינם מקבלים טענה זו, אומרים כי "תמות נפשי עם פלשתים" שופטים טז, ל הוא דקעבדה שעושה, שנוח לה לקלקל לעצמה, ובלבד שתקלקל בכך את צרתה.5ומציעים שוב, תא שמע בוא ושמע, פתרון ממה ששנינו: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה: "מת בעלי" — תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרה היא — הותרה נמי גם כן צרתה. ומכאן שר' אלעזר סבור שצרה מעידה לחברתה אפילו אם היא עדיין לא נישאה! ודוחים: אין זו ראיה גמורה, אימא אמור ותקן את הלשון כך: הואיל והותרה וכבר נשאת.6ושואלים לגוף הענין: אם טעמו של ר' אלעזר הוא משום שאינה מקלקלת לעצמה, מדוע סומכים על נישואיה של זו שהעידה כדי להתיר את צרתה, וליחוש דלמא בגיטא אתאי ונחשוש שמא אותה אשה שהעידה, בגט באה שגרש אותה בעלה, ולכן מה שנישאה לאחר הוא משום הגט הזה, והאי דקאמרה הכי וזה שהיא אומרת כך שמת הבעל — לקלקלא לקלקל לצרה היא מיכוונה מתכוונת. שכן, היא עצמה יכולה להינשא ואיננה חוששת כלל, שהרי גרושה היא, וגם אם יבוא הבעל — לא יפגע בה הדבר, ואילו צרתה לא תהא לה תקנה!7ומשיבים: אכן, אי דאינסיב אם מדובר שנישאה לישראל שגם גרושה מותרת לו — הכי נמי כך הוא גם כן, ויש חשש שמשקרת ולא תותר הצרה. אלא הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים, דאינסיב שנישאה לכהן האסור בגרושה, ולכן ודאי אמת אמרה שאלמנה היא, שלא תקלקל לעצמה בנישואי איסור.8א משנה אין מעידין על איש שמת אלא אם כן יכולים להעיד על פרצוף פנים עם החוטם, שרק אם ראו את פניו בשלימות, יכולים לזהותו בוודאות. ואף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו — אין סומכים עליהם לשם זיהוי. ועוד: אין מעידין על אדם שמת אלא עד שתצא נפשו ממש. ואפילו ראוהו שהוא מגוייד חתוך ופצוע, או צלוב תלוי על הצלב, וכן אם החיה אוכלת בו — אין מעידים עליו שמת. ועוד: אין מעידין אלא אם ראו אותו עד שלשה ימים לאחר המוות ולא יותר, שאז מתחיל הריקבון, ושמא השתנתה צורתו.9ר' יהודה בן בבא אומר: אין לקבוע כלל בדבר כיון שלא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין, שתהליך שינוי הצורה אינו אחיד, ולא בכל מקרה הוא מתרחש באותו פרק זמן.10ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: ראו העדים פדחת מצח ולא פרצוף פנים, או פרצוף פנים ולא פדחת — אין מעידין שהכירו אותו, עד שיהו רואים את שניהם, עם החוטם. אמר אביי ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב כהנא: מאי קרא מהו הכתוב המלמד על כך — שנאמר: "הכרת פניהם ענתה בם" ישעיה ג, ט ומכאן שרק על פי קלסתר הפנים אפשר להכיר אדם בוודאות.11וכעין ראיה לדבר מספרים: אבא בר מרתא שהוא קרוי גם אבא בר מניומי על שם אביו, הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי היו נושים בו בני בית ראש הגולה כסף, וכיון שהם היו אנשים אלימים, חשש להיראות בפניהם. מה עשה — אייתי קירא, דבק בבלייתא, דבק באפותיה הביא שעווה, הדביק אותה על בלאות בד, הדביק על מצחו את הכל כדי לשנות את מראהו. חלף קמייהו עבר לפניהם ולא בשקרוהו הכירוהו, ומכאן ראיה עד כמה משתנים פניו של אדם על ידי שינוי במצחו.12ג שנינו במשנה שאין מעידים על אדם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. ושואלים: למימרא האם יש לומר להסיק מכאן שסימנין לאו דאורייתא אינם מן התורה, כלומר, ההסתמכות על סימנים אינה משום שהתורה קבעה שזוהי דרך של זיהוי אמיתי, אלא שבכמה עניינים אמרו חכמים מפני תקנת הבריות שאפשר לסמוך על כך, ולעומת זאת הם החמירו בעדות אשה שלא לסמוך על סימנים.13ורמינהי ומטילים, מראים סתירה ממה ששנינו: שליח שהביא גט לאשה, ואיבד את הגט, אם מצאו קשור בכיס וכן בארנקי ארנק וכן בטבעת או שנמצא מאוחר יותר בין כליו בגדיו, אפילו מצאו לאחר זמן מרובה — כשר. וסומכים על הסימנים של הכיס או הארנק ומתירים את קשר האישות שמן התורה על ידי גט זה. משמע איפוא שסומכים על סימנים דבר תורה!14אמר אביי: לא קשיא אין זה קשה, הא זו דעת ר' אליעזר בן מהבאי, הא רבנן זו דעת חכמים. דתניא שכן שנינו בברייתא: אין מעידין על זהות אדם על פי השומא יבלת שהיתה בו במקום מסויים. ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בזה הם חלוקים, דמר שחכם זה, ר' אליעזר בן מהבאי סבר כי סימנין דאורייתא מן התורה הם, ולכן אפשר לסמוך על הסימן של השומא, ומר סבר וחכם זה, חכמים כי סימנין כאמצעי זיהוי הם רק דרבנן מדברי סופרים ולכן אין סומכים על סימן זה כדי להתיר איסור מן התורה.15אמר רבא: יש לדחות, דכולי עלמא לדעת הכל סימנין הם דאורייתא מן התורה, ואילו הכא כאן המחלוקת היא בבעיה אחרת, ובשאלה האם שומא מצויה בבן גילו באדם הדומה לו מאוד קמיפלגי חלוקים הם. מר חכם זה, חכמים סבר: שומא מצויה גם בבן גילו, ולכן אין זה נחשב כסימן מובהק, ומר וחכם זה, ר' אליעזר בן מהבאי סבר: אינה מצויה בבן גילו ולכן הוא סימן מובהק.16ואיכא דאמרי ויש שאומרים באופן אחר: הכא כאן בשאלה אם שומא העשויה להשתנות במראיתה ובגודלה לאחר מיתה קמיפלגי חלוקים הם. מר חכם זה, חכמים סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ולכן יש לחשוש ששומא זו שראו היתה שונה בחיי האיש ואין זה האיש שהכירו. ומר וחכם זה, ר' אליעזר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. עד כאן גירסה אחת של הדיון בבעיה זו.17ואיכא דאמרי ויש שאומרים שאמר רבא: דכולי עלמא לדעת הכל סימנין שיש לסמוך עליהם הם דרבנן מדברי סופרים, אלא שסימנים אלה הם סימנים רגילים, שאינם מובהקים ומיוחדים ביותר, ולכן יש לפקפק אם הם הוכחה גמורה, אבל בסימן מובהק ומיוחד סומכים להתיר אף איסור מן התורה. והכא וכאן, חכמים ור' אליעזר בן מהבאי, בשאלה האם שומא18סימן מובהק הוא קא מיפלגי חלוקים הם. מר חכם זה, ר' אליעזר סבר כי שומא סימן מובהק היא, ולכן אפשר לסמוך עליה אפילו מן התורה. ומר וחכם זה, חכמים סבר לאו שלא סימן מובהק היא.19ושואלים: ולהך לישנא ולפי לשון זו הראשונה שאמר רבא כי סימנין דאורייתא מן התורה הם, הא קתני הרי שנה במשנה אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו — אין סומכים עליהם, משמע שסימנים אינם ראיה מן התורה!20ומשיבים: הכוונה שם היא לסימנים רגילים, שאינם אלא ראיה קלושה. ואותם סימנים שאמרו לגבי גופו המדובר בסימן כללי, כגון שהיה גופו ארוך או גוץ. ולגבי כליו אין סומכים על סימניהם — דחיישינן שאנו חוששים לשאלה להשאלה שמא השאיל את בגדיו לאחר, ואותו שואל הוא שמת. ושואלים: ואי חיישינן ואם אנו חוששים לשאלה להשאלה, אם כן בדיני השבת אבידה, חמור על פי סימני אוכף, היכי מהדרינן איך אנו מחזירים אם אין סימנים בחמור עצמו, ומדוע לא נחשוש שמא שאל בעל החמור את האוכף מאחר?21ומשיבים: לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא אין אנשים שואלים אוכף מפני שזה פוצע את החמור, שהאוכף צריך להיות עשוי בדיוק כמידת החמור, ולכן אין משתמשים באוכף של חמור אחר, ואין לחשוש כאן לשאילה. ועוד מקשים: שנינו שאם מצאו את הגט שאבד קשור בכיס או בארנקי ארנק או בטבעת, סומכים על סימניהם ונותנים את הגט לאשה, ואם כן היכי מהדרינן איך אנו מחזירים ואין חוששים שמא השאיל את כליו אלה לאחר?22ומשיבים: אין פה מקום לחשש, כי טבעת אין אדם משאיל כיון שחייש לזיופי שהוא חושש לזיוף, שכן בטבעת מצויה כרגיל החותמת שלו ואין אדם משאילה לאחר, שמא יזייף ויחתום דברים בשמו. כיס וארנקי — מנחשי אינשי ולא מושלי מנחשים בהם אנשים, שיש בכך כעין סימן רע, ואינם משאילים אותם, ולכן אין לחשוש לשאלה בכלים אלה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הטעם שאמרו שאין מתירים אדם על פי סימנים של כליו, אין הכוונה לסימנים מובהקים, אלא בדברים כלליים, כגון שהעידו בחיורי וסומקי בבגדיו שצבעיהם לבנים ואדומים, שזה אינו סימן.23א שנינו במשנה: ואפילו ראוהו מגוייד חתוך ופצוע — אין מעידים עליו שמת. ושואלים: למימרא האם לומר מכאן שהמגוייד חיי חי אחר כך? ורמינהי ומטילים, מראים סתירה ממה ששנינו: אדם אינו מטמא בטומאת מת עד שתצא נפשו ממש, אפילו היה מגוייד, ואפילו גוסס. ומכאן נדייק: טמויי לטמא עדיין הוא לא מטמא, לפי שיש בו עוד חיים, הא מיחייא הרי לחיות — לא חיי איננו חי עוד!24אמר אביי: לא קשיא אין זה קשה, הא זו כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, הא זו כשיטת רבנן חכמים, דתניא שכן שנינו בברייתא: מעידין על המגוייד שהוא כמת, ואין מעידין על הצלוב התלוי על צלב. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות, שעל ידי כוויה פעמים אפשר לגרום שתיפסק שתיתת הדם, ויוכל לחיות.25ומקשים: ומי מצית לאוקומי והאם יכול אתה להעמיד לפרש את משנתנו כר' שמעון בן אלעזר? והא קתני סיפא והרי שנה בסופה, בהמשכה של המשנה: מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים על ידי חבל לצלול בו, ואחר כך כאשר משכו את החבל חזרה לא עלתה בידם אלא רגלו, ולא ידעו אם טבע ומת, או נמלט, ואמרו חכמים: אם הרגל היתה חתוכה מן הארכובה הברך ולמעלה — תנשא, שכן אחרי פציעה כזו ודאי אין אפשרות שימשיך לחיות, ואם הרגל שהועלתה היתה חתוכה רק מן הארכובה ולמטה — לא תנשא. משמע שאפילו במגוייד באופן כזה, יש להניח שמת, ואם דעת ר' שמעון בן אלעזר היא — מדוע אין הוא אומר שחוששים שהוא חי אפילו אם הרגל היתה חתוכה מן הארכובה ולמעלה?26ומשיבים: שאני מיא דמרזו שונים הם מים שהם מגבירים את המכה, הפצע, ואת הכאב, ומאחר שהיה במים, יש להניח אף בפציעה כזו שמת כבר.27ושואלים: והאמר והרי אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא אני עצמי ראיתי ערבי אחד דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה שלקח סייף וחתך את גמלו ולא אפסיקתיה לנערותיה הפסיק הגמל לנעור ומת מיד. משמע שהגיוד הורג לחלוטין ואין לו תקנה! אמר אביי: ההיא כחישא הויא אותו גמל כחוש היה וחלש, ולכן מת מיד.28רבא אמר: במשנה מדובר כשהיה מגוייד בסכין מלובנת, ודברי הכל אין מעידים עליו שמת בגלל הפציעה, שהרי בגלל ליבון הסכין נסגר הפצע.29ב נאמר במשנה שאפילו ראוהו... והחיה אוכלת בו — אין מעידים עליו שמת. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שראו שאוכלת ממקום שאין נפשו יוצאה על ידי פציעה שם, כגון שאוכלת את ידו או את רגלו, אבל אם אוכלת ממקום שנפשו יוצאה, כגון מוחו או לבו — מעידין עליו.30ואמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו באדם אחד שנים מן ה"סימנים", קנה וושט, או רוב שנים, וברח הנשחט ולא ראוהו עוד — מעידין עליו שמת.31ומקשים: איני וכי כך הוא? והאמר והרי אמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים ורמז הנשחט ואמר: "כתבו גט לאשתי" — הרי אלו יכתבו ויתנו. וכיון שרק אדם חי יכול לתת גט, משמע שהנשחט נחשב כחי! ומשיבים: ודאי חי הוא עדיין באותה שעה, ואולם סופו למות בוודאי, ולכן אפשר לפי שעה לכתוב גט בשבילו כחי, אבל אפשר גם להעיד עליו שהוא מת כעבור זמן מה.32ושואלים: אלא מעתה, אם רואים אנו זאת כהריגה, יהא גולה על ידו אם שחט אדם בשגגה. אלמה תניא מדוע שנויה ברייתא: שחט שנים או רוב שנים בשגגה — הרי זה אינו גולה, לפי שאין זו נחשבת להריגה! ומשיבים: הא איתמר עלה הרי נאמר על כך אמר רב הושעיא: חיישינן חוששים אנו שמא הרוח בלבלתו ומחמת הרוח מת לבסוף, ולא מחמת הפציעה, לכן אינו חייב גלות. אי נמי או גם כן שמא איהו הוא, הנשחט עצמו,
